הערך הרוחני של ביקורת המקרא: מסע הזהות הדתית שלי

עלייה לארץ טומנת בחובה שלל אתגרים: יש לרכוש שפה חדשה, להתמודד עם תרבות חדשה, לרהט בית חדש, לרשום את הילדים לבית ספר חדש, ואם יש לך מזל – גם להתחיל עבודה חדשה. כאשר אשתי ואני עלינו בשנת 2010 יחד עם ארבעת ילדינו, נדרשו לנו שנים מספר כדי להתגבר על האתגרים ולהתחיל להתבסס בחיינו החדשים. אתגר אחד מסוים תפס אותי לגמרי בהפתעה, שכן בכלל לא היה קשור לחיים בישראל אלא דווקא לאמונה.^[1]

לימוד י"ג עיקרי האמונה

לאחר שהתמקמנו בארץ התחלתי להעביר שיעור קבוע על י"ג עיקרי האמונה של רמב"ם במדרשה לבנות חו"ל. בשיעורים השתמשתי בכל אחד מן העיקרים כנקודת מוצא לסקירת מגוון הדעות הקיימות סביב הנושא. שבעת העיקרים הראשונים עברו בצורה חלקה, אך אז הגענו לעיקר השמיני של רמב"ם, הקובע כי כל יהודי חייב להאמין שהתורה כולה נמסרה מאלוהים ישירות למשה.^[2]

בביטחון מלא בניתי יחידה שעסקה בטענות המרכזיות של ביקורת המקרא ביחס למקורותיה של התורה. כוונתי הייתה להראות לתלמידותיי כי אין להן כל סיבה לחשוש מלעסוק בחומר "המסוכן" הזה כביכול.

פרשתי בפניהן את המקומות בפרשנות המסורתית המזכירים כי יש בתורה קטעים שלא נכתבו בידי משה (כגון בבא בתרא טו ע"א ושבעת הקטעים המוכרים בפירוש אבן עזרא). אל מול השערת התעודות נסמכתי על ניתוחיו הספרותיים של משה דוד (אומברטו) קאסוטו כדי להפריך את הטענות בדבר ריבוי מחברים.

הרגשתי שאני ניגש לנושא בצורה פתוחה ורציונלית מאוד. אפילו הייתי גאה בעצמי על שהצגתי את גישתו הרדיקלית יותר של הרב מרדכי ברויאר, שהודה בראיות על קיומם של ארבעה זרמים טקסטואליים נפרדים בתורה אך הציע להם הסבר מסורתי יותר ששמר על האחדות המקורית של הטקסט: אלוהים הכתיב את התורה מראש בקולות שונים כדי להציג נקודות מבט מגוונות וליצור דיאלקטיקה של ערכים, וכל קול מייצג נקודת מבט כזו. בסופו של דבר גם לשיטתו ה"קולות" האלה הוכתבו כולם על ידי אלוהים למשה.^[3]

מטרתי הייתה להכין את תלמידותיי לקראת כל פגישה עתידית עם הרעיונות החתרניים של ביקורת המקרא. ובכל זאת ככל שהעמקתי בהוראת הנושא התחלתי לפקפק במה שלימדתי. הטיעונים שהצגתי החלו להישמע לי חלולים, כמו אפולוגטיקה מתגוננת וחלשה. והייתה מחשבה טורדנית אחת שלא הרפתה ממני: האם הצגתי את הרעיונות הללו בצורה הוגנת, מנקודת מבטם שלהם? האם התמודדתי איתם ביושר אינטלקטואלי? והאם אני בכלל מוכן לעשות זאת?

אט אט הבנתי כי התרגלתי לחוסר עקביות אינטלקטואלית, גם בהוראת הקורס ובמבט לאחור גם במשך רוב חיי הבוגרים. אף שבמשך שנים הצלחתי לתרץ את התנהלותי, כעת מצאתי את עצמי חסר מנוחה, בתוך משבר אמוני כבד משאת.

החינוך הדתי שלי

גדלתי בקהילה האורתודוקסית-מודרנית, למדתי בכמה מהמוסדות המובילים של הזרם הזה, ותמיד התגאיתי בפתיחות האינטלקטואלית שאפיינה את עולמנו. קראנו ספרות כדי לגלות את תובנותיה על המצב האנושי ולמדנו היסטוריה כדי להפיק לקחים מהעבר. עודדו אותנו להעריך את חשיבותם של מומחים בתחומים כמו ביולוגיה, פיזיקה, פסיכולוגיה, פילוסופיה, ספרות, היסטוריה, אנתרופולוגיה, ארכיאולוגיה וכן הלאה, ולראות בראיות האמפיריות את אמת המידה הטובה ביותר להבנת העולם.

וכך ניגשנו למדע כתחום ידע עצמאי וקיבלנו את מסקנותיו ללא הסתייגות. המאמר המכונן של סטיבן ג'יי גולד, "ממלכות בלתי חופפות", היה לי ניסוח אלגנטי ומשכנע ביותר מדוע המדע והדת נועדו להיות שניהם תחומים עצמאיים, "ממלכות" בעלות גבולות ברורים. המדע, טען גולד, עוסק בשאלות של מה, מתי וכיצד, ואילו הדת עוסקת בשאלות של למה, לשם מה ואילו ערכים יש כאן, וכי כל ממלכה פועלת על הצד הטוב ביותר כאשר היא נותרת בגבולותיה ואינו פולשת אל חברה.

ובכל זאת כשהדברים נגעו לשאלת מקורה של התורה ולהיסטוריה של היהדות, אימצנו גישה שונה לחלוטין. כרבים ממורי ומן והקולגות שלי בעולם האורתודוקסי־מודרני נמנעתי מלהתמודד ברצינות עם ההשערות והממצאים של המחקר. ביטלנו את הטיעונים מראש ואמרנו לעצמנו כי כל התשובות הנדרשות להפרכתם כבר מצויות בידינו.^[4] למעשה מי שבעיקר ניסינו לשכנע באמירות האלה היה אנחנו, ולזמן מה "זה עבד" גם לי.

אולם כאשר בעת הוראת הקורס המדובר נחשפתי אל מחקר המקרא האקדמי מכלי ראשון הגעתי למסקנה שהתאוריות שהציעו החוקרים היו דווקא משכנעות. יותר מכל הראיות כי התורה היא יצירה מרובת מחברים שנכתבה בתקופות שונות נראו לי משכנעות למדי, כמעט חד-משמעיות. הייתה זו בשבילי לא פחות מקטסטרופה, משבר אינטלקטואלי שסחף איתו גם את עולמי הרגשי.

אף שהמחויבות שלי להלכה – חלק בלתי נפרד מזהותי שאין בכוחי לנטוש – מעולם לא התערערה לאורך התקופה הזו, תחושות עמוקות של חרדה טרדו את שלוותי. גדלתי במשפחה אורתודוקסית-מודרנית חזקה, אוהבת, בעלת פתיחות אינטלקטואלית ומחויבת בכל מאודה לעולם הדתי. כעת קיננה בי התחושה כי היסודות שעליהן עמדו הזהות והמחויבות הדתית שלי הולכים ומתפרקים.

הבנייה המחודשת של דרכי הדתית

למזלי רבים כבר כתבו (כולל באתר התורה) על האפשרות לחיות חיים של משמעות דתית ושמירת מצוות יחד עם קבלה של (רבות מ)מסקנות היסוד של המחקר האקדמי של המקרא. מאמרים אלה היו ועודם קרש הצלה לתת־קבוצה הולכת וגדלה של יהודים אורתודוקסים, ואני בתוכה, המתמודדים עם השאלה כיצד ליישב בין שני העולמות. אני אסיר תודה לכל אותם חוקרים, אקדמאים, רבנים והוגים שתרמו ממחשבותיהם שלהם לסוגיה זו.

נדרשו לי שנים של קריאת מאמרים וספרים רבים ושל שיחות עם רבנים, חוקרים וחברים עד שהצלחתי לבנות מחדש את תפיסתי הדתית ולנסח את ההבנה המחודשת של אמונתי ומחויבויותיה. גישתי מבוססת על דברי חז"ל וחכמי ימי הביניים, ובפרט רמב"ם (כן, אותו רמב"ם מהשיעור על י"ג עיקרי האמונה!), אך גם מושפעת מתפיסותיהם של הוגים בני המאה ה־20 ובתוכם הרב אברהם יהושע השל, הרב אברהם יצחק קוק וד"ר ישעיהו ליבוביץ.

כיום אני סבור כי הגישה האקדמית לשאלות חיבור התורה והריאליה שלה יכולה לדור בכפיפה אחת עם אורח החיים ההלכתי ואינה סותרת את האפשרות לחיות חיים של "שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָּמִיד" (תהלים טז:ח). לכן במקום להתמקד במגננה ולהסביר כיצד תלמיד נאמן של השערת התעודות יכול להישאר מחויב לחיים הלכתיים של עבודת אלוהים ברצוני להציג כאן תוכן חיובי, ולשתף את הקוראים בחמישה היבטים בחיי הדתיים שהאימוץ של ביקורת המקרא שיפר ללא היכר.^[5]

1. אמת כערך דתי

^{בבלי שבת נה ע"א} אמר רבי חנינא: "חותמו של הקדוש ברוך הוא אמת".

כשאנו מתעלמים ממה שעמוק בפנים אנחנו יודעים שהוא אמת התוצאה היא דיסוננס קוגניטיבי. זה בדיוק מה שקורה עם אלה מתוכנו שאחזו באמונות "פונדמנטליסטיות" יותר, למדו את ביקורת המקורות/הנוסח והשתכנעו ממסקנותיה המרכזיות. עבורנו ההכחשה אינה רק מזיקה מבחינה נפשית וחסרת יושר אינטלקטואלי אלא גם בעייתית מבחינה דתית.

בתלמוד מסופר כי נביאים מסוימים סרבו לחזור על שבחים שנאמרו על אלוהים מפי משה כאשר המציאות בפועל סתרה את השבחים האלה:

^{בבלי יומא סט ע"ב} משה אמר: "הָאֵל הַגָּדֹל הַגִּבֹּר וְהַנּוֹרָא." (דברים י:יז) אתא [=בא] ירמיה, לא אמר "נורא" (ירמיה לב:יח), אמר: "גוים מקרקרין בהיכלו ומשתחוים לצלם – איה מוראו?!" אתא דניאל, לא אמר "גבור" (דניאל ט:ד), אמר: "גוים משתעבדין בבניו – איה גבורתו"?!

בהמשך מספר התלמוד כי אנשי הכנסת הגדולה מצאו ראיות למוראו ולגבורתו של אלוהים גם בשעת משבר, והשיבו את המילים הללו לתפילה (שכן הן מופיעות שוב בנחמיה ט:לב). ואז הוא שואל כך:

ואינהו היכי סמכי אנפשיהו ועקרי מילתא דאמרה משה [וכיצד סמכו על עצמם (ירמיהו ודניאל) ועקרו דבר שאמר משה]? אמר ר' יצחק בן אלעזר: "יודעין בו בהקב"ה שאמתי הוא  ולא כזבו לו [יודעים היו שהקב"ה אמת ולא ישקר להם]."

לחתירה לאמת ולהבת האמת בהבנת התורה והבנת האל יש ערך דתי, גם כאשר נראה שהן סותרות את המסורת. ההליכה אחר האמת היא לא פחות ממצווה, זוהי התנהלות אותנטית כלפי ריבונו של עולם ומימוש העיקרון של "והלכת בדרכיו". ובלשון רמב"ם:

^{מורה נבוכים ב:מז} כי אין רצוי לפניו יתעלה כי אם האמת, ואין מכעיסו כי אם השווא

2. דעת ה' כתנאי מקדים

^{דברי הימים א כח:ט} וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה...

המצווה הראשונה שמונה רמב"ם בהקדמתו למשנה תורה היא ידיעת ה':

^{רמב"ם הקדמה למשנה תורה} מצוה ראשונה ממצות עשה לידע שיש שם אלוה שנאמר (שמות כ:ב, דברים ה:ו): "אנכי יי אלהיך"

בפרק הפותח של "הלכות יסודי התורה", החלק הראשון של "ספר המדע", הראשון בספרי ה"משנה תורה", מסביר רמב"ם כי חלק מהדרישה הזו הוא להבין, עד כמה שניתן (גם אם בהכרח באופן בלתי שלם) את מהות מציאות האל.

מצוות העשה השלישית של רמב"ם היא אהבת ה':

^{רמב"ם הקדמה למשנה תורה} לאהבו, שנאמר (דברים ו:ה, יא:א): "ואהבת את יי אלהיך".

בסוף "הלכות תשובה", החלק האחרון של ספר המדע, מסביר רמב"ם שאהבת ה' היא תוצאה ישירה של רמת ידיעת ה' של האדם. הוא ממשיך:

^{הלכות תשובה י:ו} ועל פי הדעה על פי האהבה, אם מעט מעט ואם הרבה הרבה. לפיכך צריך האדם לייחד עצמו להבין ולהשכיל בחכמות ותבונות המודיעין לו את קונו כפי כח שיש באדם להבין ולהשיג...^[6]

במסע שעברתי החשיבה הביקורתית על מקור התורה ומחברה הביאה אותי גם להתבוננות רחבה יותר על מהותו של אלוהים, ההתגלות, המתח בין טרנסצנדנטיות לאימננטיות, הנבואה, ההשגחה ונושאים נוספים. העיסוק בשאלת חיבור התורה עורר בי שלל שאלות והוביל אותי לשנות את הנחות היסוד שהיו לי על אלוהים ועל הקשר שלו ליקום.

כאשר התחלתי לקבל את האפשרות שהתורה חוברה על ידי בני אדם לאורך דורות, נאלצתי לשאול את עצמי בכנות: האם אני באמת מאמין באל שהכתיב מילים בקולו לאוזני אדם אחד לפני 3,300 שנה? באופן עקרוני, התפיסה הרמב"מית שלי, הרואה באל ישות בלתי גשמית הנבדלת מכל מציאות של זמן ומרחב כבר הייתה אמורה לעורר ספקות לגבי רעיון זה. בפועל דווקא המפגש עם ביקורת המקרא היה זה שאילץ אותי לתהות כיצד אל אינסופי, בלתי גשמי ושמעצם הגדרתו נבדל מכל מציאות של זמן ומרחב יכול להכתיב משהו לבן אנוש כלשהו בשפה אנושית, בדרך של שמיעה.

בדומה לכך ככל שהפנמתי את המקום האנושי בחיבור התורה כך השתנתה הבנתי במה שאנו מכנים "תורה מן השמיים". כיצד התגלות אלוהית במקום ובזמן מסוימים מסוגלת להעניק הכוונה מוסרית לכל הדורות שעה שהחברה והנורמות בעולמנו משתנות תדיר?^[7]

הגעתי להבנה שהתורה אינה תמלול של דברי האל כי אם תרגום מקודש למילים כתובות של ההד האלוהי המורגש במציאות, מעשה ידי חכמים ונביאים. בסופו של דבר התהליך הזה לא רק שחרר אותי מתפיסה ילדותית של האל אלא גם קירב אותי לקיום המצווה של ידיעת אלוהים ולצאת מגבולותיה של תפיסת אלוהים שלא השתנתה אצלי מילדות. כפי שכתב הרב אברהם יצחק הכהן קוק:

^{זרעונים ה:ד} את המעצור היותר גדול ברוח האדם, בבאו לכלל דעת, מביא מה שהמחשבה האלהית היא קבועה בצורה מיוחדת וידועה אצל בני אדם מפני ההרגל והדמיון הילדותי. זהו נצוץ מהפגם של עשית פסל ותמונה, שתמיד אנו צריכים להזהר בו הרבה מאד...

3. מודעות לנוכחות האל בעולם

^{תהלים יט:ב} הַשָּׁמַיִם מְסַפְּרִים כְּבוֹד אֵל וּמַעֲשֵׂה יָדָיו מַגִּיד הָרָקִיעַ.

עדכון הגרסה של תפיסת ה"תורה משמיים" שלי אפשר לי לזהות את הנוכחות האלוהית החבויה בכל היבט של המציאות. אם התורה אינה תכתיב מילולי ישיר של דבר אלוהים אלא תרגום של הבנת האל האנושית שעלה על הכתב הרי שאולי אנשים בעלי רגישות דתית עשויים לפגוש את אלוהיהם בדרכים נוספות. הטבע, המוזיקה, ואף העשייה האנושית הופכים כולם במובן מסוים להתגלויות אלוהיות. תפיסה כזו מגבירה את המודעות לנוכחות האל בחיי היום־יום של כל אדם.

ההבנה שהתורה נוצרה מתוך מאמץ אנושי לתרגם את האלוהי סייעה לי גם לאמץ עמדה פחות מתגוננת ויותר צנועה כלפי מסורות אמונה אחרות בעולם. הרב קוק כותב:

^{לנבוכי הדור יד:יג} ישנם אחרים שסוברים, שאי אפשר לאדם שיהיה לבבו תמים באמונה בתורת משה אמת כראוי, כי אם כשיחשוב שאמונות אחרות כולן הן שוא ותפל, ואין שום יתרון למחזיקים בהן. והדבר הוא ללא אמת.

^{לנבוכי הדור ח:ט} הדבר יתכן להיות שהיתה בזה מצד המיסדים הערה אלהית להיות משתדלים בשכלול חלק רשום מהאנושות לפי הראוי להם...

הדהודיו של האל בעולם נקלטים ומובעים בצורות רבות ומגוונות, בתקופות שונות, על ידי אנשים שונים במקומות שונים. לא זו אף זו לדעתי מסורות אמונה אחרות, על אף שאינן שלי, עשויות להציע תובנות בנוגע לאלוהים ולעולמו שייתכן שמסורת האמונה שלי אינה רגישה דיה להבחין בהן.

לסיכום ההבנה המשופרת שלי בדבר מקומו של האל בטקסט התורה הפכה עבורי לכוח מניע רב־עוצמה בפיתוח רגישות להד האלוהי הנוכח בעולם כולו. וכפי שמכריזים השרפים בנבואת ההקדשה של ישעיהו:

^{ישעיהו ו:ג} קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ קָדוֹשׁ יְ־הוָה צְבָאוֹת מְלֹא כָל הָאָרֶץ כְּבוֹדוֹ

4. שמחה בלימוד התורה

^{תהלים קיט:צב} לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי.

אחת מן הצורות המרכזיות של עבודת ה' בחייו של יהודי ירא שמים היא לימוד תורה.^[8] לצד החרדה שליוותה את צעדיי הראשונים בעולם ביקורת המקרא חשתי גם הנאה עמוקה מן התורה שלמדתי. רבים מההסברים האקדמיים שבהם נתקלתי הפכו עבורי למקור של עונג אינטלקטואלי וסיפקו לי רגעים של תלמוד תורה במיטבו.^[9]

היכולת ליישב מה שנראה כסתירה באמצעות זיהוי השכבות השונות בתוך הטקסט החושפות מגוון קולות, פורשת בפני הלומד מארג מרתק של תפיסות אלוהות: למשל תפיסת האלוהות של המקור היהוויסטי לעומת תפיסתו של המקור הכוהני או התיאורים השונים של חגי ישראל.^[10]

הניתוח האקדמי ריתק וריגש אותי אינטלקטואלית שכן האיר את עיניי להבדלים שבין הגישות הדתיות והשקפות העולם האופפות את הטקסט. על ידי השלת כל הנחה היסטורית מוקדמת לגבי מקורו של הטקסט ודרך זיהוי הרבדים השונים שבו הצלחתי להעריך בצורה עמוקה יותר את העקביות הפנימית של כל אחת מהתפיסות הדתיות המובעות בו, ואף לאפשר לכל נקודת מבט לקבל את מקומה הראוי. תגליות אלו ממשיכות להסעיר אותי ולהעשיר את עולמי הדתי עד היום.

^{תהלים קיט:צז} מָה אָהַבְתִּי תוֹרָתֶךָ כָּל הַיּוֹם הִיא שִׂיחָתִי.

5. עבודת ה'

^{זוהר ויקהל} אנא עבדא דקודשא בריך הוא [אני עבדו של הקב"ה]

אחת השאלות המורכבות ביותר היא כיצד ניתן להמשיך לקיים אורח חיים דתי —הנתפס לכאורה כמבוסס על קבלת דבר אלוהים פשוטו כמשמעו — כאשר מאמינים שהתורה, אף שנוצרה מתוך מפגש עם האלוהי, היא בסופו של דבר יצירה אנושית המכילה קולות שונים ואף תפיסות סותרות. אצלי התשובה לכך קשורה באופן שבו אני מבין את מהות הדת.

לפי תפיסתי הדת היא תגובה אינטואיטיבית של האדם להכרה בקיומו של כוח טרנסצנדנטי בתוך מגבלות הזמן והמקום בעולם הסופי שלנו. ההכרה הזו מעוררת אצל מי שחווה אותה שלל רגשות כגון אהבה, הכרת תודה, הערצה, יראה ולעיתים אף אימה. על כן אנו מייחסים לאלוהות כינויים ודימויים השאולים כולם מעולם היחסים האנושיים – סוג היחס היחיד שאנו מכירים – כגון אב, מלך, מפקד, רועה, ידיד, או בן/בת זוג.

האנושות השקיעה אלפי שנים בניסיון לבטא ולגבש את מערכת היחסים שלנו עם הכוח החמקמק הזה. אצל העם היהודי הביטוי וההמחשה של החוויה הזו באים לידי ביטוי בתורה, שחוקיה נעוצים בנביאים ובחכמי ישראל הקדומים. הדרך שבה התורה מבטאת את ציפיותיו של אלוהים מאתנו משקפת מאמץ כן לתרגם את ההבנה והתפיסה של הכוח האלוהי הטרנסצנדנטי למילים, אמונות ומעשים.^[11] כפי שכותב אברהם יהושע השל בספרו "אלוהים מבקש את האדם" (עמוד 220 במקור האנגלי):

האמת היא שהתגלות היא תופעה החומקת מהשגתו של המחקר המדעי. מעולם לא נמצאה עדשה שתוכל לחדור אל מסתוריה. ייתכן שביקורת המקרא הצליחה... לאלץ אותנו לשנות את תפיסתנו לגבי אופן העברת הטקסט, אך מעשה ההתגלות עצמה נותרה מחוץ לתחומה.

הריאליה של הטקסט וחיבורו הם אולי מעשה ידי אדם אך התורה וחוקיה מסמלים ומגלמים את צעדיו הראשונים של עם אחד בניסיונו לתרגם את ההדהוד האלוהי בעולם למילים ולמעשים. במסורת זו אלוהים ממלא תפקיד מרכזי כאל מְצַוֶּה,^[12] אך זהו דימוי, מעין מטפורה שדרכה אנו תופסים את הקשר בינינו לבין האלוהי. כפי שאיננו מבינים את הביטוי "אבינו" בתפילה כפשוטו, כך כשאנו מדברים על החובה לשמור את חוקי התורה איננו מחויבים לראות באלוהים מְצַוֶּה באופן מילולי. דבקותי ב"מצוות" האל אינה נובעת רק מציות חיצוני אלא מחוויה פנימית עמוקה: אני מרגיש שאני מצוּוֶה.

קיום מצוות הוא ביטוי של חירות דתית

אפילו שומרי המצוות הפונדמנטליסטים ביותר עושים זאת בסופו של דבר מתוך בחירה. בין אם פשוט נולדו למשפחה דתית, ובין אם הם עושים זאת מתוך השפעות חברתיות ותרבותיות, משכנוע אינטלקטואלי, מתחושה של רוחניות או מאמונה בלב שלם שהתורה ניתנה בדיבור אלוהי כפשוטו, בשורה התחתונה כל אדם כזה חש שהוא מצווה ועל כן בחר לעצב את חייו בהתאם.

והדבר נכון גם לאנשים מסוגי, המקבלים את המסקנות ההיסטוריות של ביקורת המקרא אך עדיין חשים מחויבות להמשיך ולשמור הלכה.^[13] גם אני גדלתי לתוך העולם הזה, גם אני מעריך את ההיבטים החברתיים והתרבותיים של היהדות הדתית, וגם אני חושב שחלק מעקרונותיה משכנעים מבחינה אינטלקטואלית ומעניקים לי משמעות רוחנית. אף שאיני מאמין שהתורה חוברה על ידי אלוהים כפשוטו או שחוקיה או מילותיה הוכתבו למשה, אני רואה בטקסט שלה ניסיון אנושי לתרגם את ההדהוד האלוהי בעולם למילים כתובות, ומתוך הבנה זו אני בוחר להתחייב לאורח החיים התובעני הכרוך בכך.

זו בדיוק הסיבה שגם לאחר שקיבלתי את המסקנות ההיסטוריות של ביקורת המקרא, כשאני מניח את ראשי על הכר ב־23:52 בלילה אחרי יום ארוך ונזכר לפתע ששכחתי להתפלל ערבית, אני קם מהמיטה ומתפלל. בלי המחויבות הזו, אני חש כאילו אני מאבד את הקשר שלי עם האל המְצַוֶּה.

רק דרך המסע שלי דרך ביקורת המקרא הבנתי באמת את עוצמתה של המטפורה הזו, ואת האירוניה שבאורח חיים של להיות "מצווה", שהוא למעשה ביטוי עז של בחירה אנושית כלפי האל. התובנה הזו הייתה לי מקור השראה שופע. היא כמו הוציאה אותי מתרדמת, מהכנעה מכאנית, והביאה אותי לבחירה מודעת בחיים דתיים.

 ^{תהלים קיט:יח} גַּל עֵינַי וְאַבִּיטָה נִפְלָאוֹת מִתּוֹרָתֶךָ